באר היטב
Shiro shel Abba: "Fathers Song" Lyrics and Music: Naomi Shemer. Performed by: The IDF Nahal Troupe © Hed Arzi
מבוא
בחלק שכותרתו "שמן וחומץ" למדנו על איש המופתים ר' חנינא בן דוסא. הבה נבחן סיפור נוסף על נס שקשור באיש המרתק הזה.
במאמר "Reading Midrash Today: A Study of 'Rabbi Hanina ben Dosa and His Stone' in Song of Songs Rabbah 1.4" מנתחת רלה קושלבסקי נס שאירע לר' חנינא בן דוסא והוא מתואר בקהלת רבה א א:
מעשה בר' חנינא בן דוסא [שהיה ידוע כעני מרוד] שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: "הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות, ואני איני מעלה דבר?" מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומירקה ואמר" "הרי עלי להעלותה לירושלים" ביקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמשה בני אדם. אמר להן: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים". ביקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר. לשעה הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: "אתם מעלין לי אבן זו?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו." נתן ידו ואצבעו עמהם, ונמצאו עומדים בירושלים. ביקש ליתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם. אמרו לו: "דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים", וקראו עליו המקרא הזה "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב", קרי ביה: "לפני מלאכים יתיצב".
מאמץ משותף
רבי חנינא בן דוסא חי בגליל התחתון בעיר ושמה 'עראב', סמוך לציפורי, בסוף ימי הבית השני. כשראה אנשים מעלים נדרים ונדבות לבית המקדש בירושלים תקף אותו דכדוך עמוק. ר' חנינא חי בעוני נתעב, ולא היה לו דבר להקריב. הוא החליט להעלות אבן לבית המקדש. מובנת התמיהה על ההחלטה הזאת. אחרי ככלות הכל, אבנים מצויות בשפע בירושלים, ובית המקדש כבר עמד על מכונו. לשם מה להכניס תבן לעפריים?
מסופר לנו כי רבי חנינא שבב וסיתת ומירק את האבן שלו, וכך הפך אותה למיוחדת לו. היצירתיות שלו הפכה את האבן לקרבן אישי שהיה ראוי לעלות לבית המקדש בירושלים. למרבה הצער גילה ר' חנינא כי הוא אינו יכול להרים את האבן ממקומה, לא כל שכן להעביר אותה ממקום למקום. ושוב תוהה הקורא, מדוע הוא הכין מתנה שאין ביכולתו לתיתה?
ייתכן שזאת בדיוק הנקודה. ר' חנינא נזקק לעזרה. כדי להשלים את המלאכה היה צורך במאמץ משותף. המדרש מתאר את המטלה:
ביקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמשה בני אדם. אמר להן: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים". ביקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר. לשעה הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: "אתם מעלין לי אבן זו?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו." נתן ידו ואצבעו עימהם, ונמצאו עומדים בירושלים.
מלכתחילה היה הקושי של ר' חנינא קושי כספי, אבל גם לאחר שהצליח לגייס כסף כדי לשכור פועלים, לא היה אפשר לבצע את המשימה בלי שיתוף פעולה. המלאכים אומרים לחנינא: "בלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו". הוא נתן "ידו ואצבעו עימהם, ונמצאו עומדים בירושלים".
רלה קושלבסקי מתמקדת בגאוניותה בנקודה הזאת, ומציינת שר' חנינא חי סמוך לחורבן הבית. הוא מצא עצמו מסובך 'במתח הדיאלקטי שבין חורבן לבנייה'. היוזמה שלו נראית חסרת ערך על רקע רוחות המלחמה והחורבן המנשבות, ואולם דווקא בשיא השפל מתחילה הגאות והגלגל מתהפך. מצבו של ר' חנינא משקף את המציאות שבה חי. ייתכן שהוא קיווה, כנגד כל הסיכויים, שיוכל למנוע את החורבן על ידי השבת האחדות. שיתוף הפעולה על מנת להעלות את האבן לירושלים, מסמל את המאמצים המשותפים שיכולים לגרום לנסים להתרחש. ואמנם כאשר הוא מצרף ידו לידם מתרחש נס, ור' חנינא והעוזרים לו מועברים בדרך נסית לבית המקדש בירושלים.
חזון לטווח רחוק
ייתכן גם שר' חנינא שלח אבן לבית המקדש בירושלים, מפני שהוא התחיל כבר לתכנן את בניין בית המקדש השלישי. ככתוב בתהלים:
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. (תהלים קיח כב-כד)
אל מול פני המצוקה התבונן ר' חנינא בן דוסא בפרק הבא של ההיסטוריה היהודית, בהתחלה חדשה.
ר' חנינא היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. אף הוא עמד אל מול החורבן מתוך ראייה לטווח רחוק. ביודעו שהחורבן בלתי נמנע, ביקש ר' יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה. הוא יצר מציאות שסבבה סביב הישיבה תחת העולם סובב המקדש, העולם שחרב. גם התעקשות ויכולת התאוששות שכאלה בעת צרה, יכולות להיראות כמעשה נסים.
מה סייע לנס של ר' חנינא להתרחש? כיצד קרה הדבר שהוא הוטס באוויר עם חמישה מלאכים ועם האבן שלא היה אפשר להרימה היישר אל בית המקדש? רלה קושלבסקי רואה את הנס שלפנינו כך:
כמה מפתיע הדבר שהאבן הכבדה עפה באוויר, תוך שהיא מתכחשת לתוצאה הטבעית של הממדים שלה. האופי הפרדוקסאלי שלה בסיפור בא לידי ביטוי ביכולתה להתריס כלפי הגורמים של משקל ומידה, לעקור את עצמה ממקומה ולהעתיק עצמה לאתר אחר. השינוי הזה של חוקי הטבע מתאפשר במגע יד, שמבטא את הכוונה שהאבן במהותה יכולה להיות חלק מיסודות בית המקדש.
ההחלטה הזאת משתקפת גם בתיאור של פעולותיו של ר' חנינא בן דוסא בתחילת הסיפור. בזכות הסיתות והליטוש של האבן, ובגלל השבועה להעלות אותה לירושלים, הופכת אבן חסרת משמעות (סתם "אבן") לדבר מיוחד. על פי תפיסת המציאות של ר' חנינא בן דוסא, כפי שהיא מתגלה בסיפור, חוקי הטבע נקבעים על ידי תחושה של נחישות שמתכווננת לרצון ה'. המציאות פתוחה להגדרות משתנות, בהתאם לקריטריונים פנימיים. זוהי ראייה דינאמית של המציאות, ראייה שאיננה מבחינה בין טבע לנס, כי אם מגדירה אותם בתוך מערכת דיאלקטית. מעשי נסים הם תופעה טבעית, ממש כשם שהטבע הוא תופעה נסית. ואם כן, המציאות היא תוצאה של ההתבוננות של האדם על הדברים, יותר מאשר ביטוי למצב אובייקטיבי. [1]רלה קושלבסקי, "Reading Midrash Today: A Study of 'Rabbi Hanina ben Dosa and His Stone' in Song of Songs Rabbah 1.4", in Torah of the Mothers [Jerusalem, 2000], p. 331.
המסקנה המעשית מן הסיפור של ר' חנינא בן דוסא והאבן המתעופפת יכולה להרחיק לכת אל מעבר להתבוננות במציאות במונחים נסיים. נראה שהתערבותו של ה' על ידי התגלותו ושליחיו באה כתוצאה ישירה מפעולותינו. אמונתו של ר' חנינא, אל מול פני החורבן, על אף עוניו וחוסר ההתאמה שלו, עם ביטחונו באחרים ובעתיד טוב יותר, תרמו – אולי – לאיכותו וקראו לאדון העולם לבוא לעזרתו ולעשות נס.
מבוא
בחלק שכותרתו "שמן וחומץ" למדנו על איש המופתים ר' חנינא בן דוסא. הבה נבחן סיפור נוסף על נס שקשור באיש המרתק הזה.
במאמר "Reading Midrash Today: A Study of 'Rabbi Hanina ben Dosa and His Stone' in Song of Songs Rabbah 1.4" מנתחת רלה קושלבסקי נס שאירע לר' חנינא בן דוסא והוא מתואר בקהלת רבה א א:
מעשה בר' חנינא בן דוסא [שהיה ידוע כעני מרוד] שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר: "הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות, ואני איני מעלה דבר?" מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומירקה ואמר" "הרי עלי להעלותה לירושלים" ביקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמשה בני אדם. אמר להן: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים". ביקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר. לשעה הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: "אתם מעלין לי אבן זו?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו." נתן ידו ואצבעו עמהם, ונמצאו עומדים בירושלים. ביקש ליתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם. אמרו לו: "דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים", וקראו עליו המקרא הזה "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב", קרי ביה: "לפני מלאכים יתיצב".
מאמץ משותף
רבי חנינא בן דוסא חי בגליל התחתון בעיר ושמה 'עראב', סמוך לציפורי, בסוף ימי הבית השני. כשראה אנשים מעלים נדרים ונדבות לבית המקדש בירושלים תקף אותו דכדוך עמוק. ר' חנינא חי בעוני נתעב, ולא היה לו דבר להקריב. הוא החליט להעלות אבן לבית המקדש. מובנת התמיהה על ההחלטה הזאת. אחרי ככלות הכל, אבנים מצויות בשפע בירושלים, ובית המקדש כבר עמד על מכונו. לשם מה להכניס תבן לעפריים?
מסופר לנו כי רבי חנינא שבב וסיתת ומירק את האבן שלו, וכך הפך אותה למיוחדת לו. היצירתיות שלו הפכה את האבן לקרבן אישי שהיה ראוי לעלות לבית המקדש בירושלים. למרבה הצער גילה ר' חנינא כי הוא אינו יכול להרים את האבן ממקומה, לא כל שכן להעביר אותה ממקום למקום. ושוב תוהה הקורא, מדוע הוא הכין מתנה שאין ביכולתו לתיתה?
ייתכן שזאת בדיוק הנקודה. ר' חנינא נזקק לעזרה. כדי להשלים את המלאכה היה צורך במאמץ משותף. המדרש מתאר את המטלה:
ביקש לשכור לו פועלים. נזדמנו לו חמשה בני אדם. אמר להן: "מעלין לי אתם אבן זו לירושלים?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים". ביקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר. לשעה הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: "אתם מעלין לי אבן זו?" אמרו לו: "תן לנו חמשה סלעים, ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו." נתן ידו ואצבעו עימהם, ונמצאו עומדים בירושלים.
מלכתחילה היה הקושי של ר' חנינא קושי כספי, אבל גם לאחר שהצליח לגייס כסף כדי לשכור פועלים, לא היה אפשר לבצע את המשימה בלי שיתוף פעולה. המלאכים אומרים לחנינא: "בלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו". הוא נתן "ידו ואצבעו עימהם, ונמצאו עומדים בירושלים".
רלה קושלבסקי מתמקדת בגאוניותה בנקודה הזאת, ומציינת שר' חנינא חי סמוך לחורבן הבית. הוא מצא עצמו מסובך 'במתח הדיאלקטי שבין חורבן לבנייה'. היוזמה שלו נראית חסרת ערך על רקע רוחות המלחמה והחורבן המנשבות, ואולם דווקא בשיא השפל מתחילה הגאות והגלגל מתהפך. מצבו של ר' חנינא משקף את המציאות שבה חי. ייתכן שהוא קיווה, כנגד כל הסיכויים, שיוכל למנוע את החורבן על ידי השבת האחדות. שיתוף הפעולה על מנת להעלות את האבן לירושלים, מסמל את המאמצים המשותפים שיכולים לגרום לנסים להתרחש. ואמנם כאשר הוא מצרף ידו לידם מתרחש נס, ור' חנינא והעוזרים לו מועברים בדרך נסית לבית המקדש בירושלים.
חזון לטווח רחוק
ייתכן גם שר' חנינא שלח אבן לבית המקדש בירושלים, מפני שהוא התחיל כבר לתכנן את בניין בית המקדש השלישי. ככתוב בתהלים:
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. זֶה-הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. (תהלים קיח כב-כד)
אל מול פני המצוקה התבונן ר' חנינא בן דוסא בפרק הבא של ההיסטוריה היהודית, בהתחלה חדשה.
ר' חנינא היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. אף הוא עמד אל מול החורבן מתוך ראייה לטווח רחוק. ביודעו שהחורבן בלתי נמנע, ביקש ר' יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה. הוא יצר מציאות שסבבה סביב הישיבה תחת העולם סובב המקדש, העולם שחרב. גם התעקשות ויכולת התאוששות שכאלה בעת צרה, יכולות להיראות כמעשה נסים.
מה סייע לנס של ר' חנינא להתרחש? כיצד קרה הדבר שהוא הוטס באוויר עם חמישה מלאכים ועם האבן שלא היה אפשר להרימה היישר אל בית המקדש? רלה קושלבסקי רואה את הנס שלפנינו כך:
כמה מפתיע הדבר שהאבן הכבדה עפה באוויר, תוך שהיא מתכחשת לתוצאה הטבעית של הממדים שלה. האופי הפרדוקסאלי שלה בסיפור בא לידי ביטוי ביכולתה להתריס כלפי הגורמים של משקל ומידה, לעקור את עצמה ממקומה ולהעתיק עצמה לאתר אחר. השינוי הזה של חוקי הטבע מתאפשר במגע יד, שמבטא את הכוונה שהאבן במהותה יכולה להיות חלק מיסודות בית המקדש.
ההחלטה הזאת משתקפת גם בתיאור של פעולותיו של ר' חנינא בן דוסא בתחילת הסיפור. בזכות הסיתות והליטוש של האבן, ובגלל השבועה להעלות אותה לירושלים, הופכת אבן חסרת משמעות (סתם "אבן") לדבר מיוחד. על פי תפיסת המציאות של ר' חנינא בן דוסא, כפי שהיא מתגלה בסיפור, חוקי הטבע נקבעים על ידי תחושה של נחישות שמתכווננת לרצון ה'. המציאות פתוחה להגדרות משתנות, בהתאם לקריטריונים פנימיים. זוהי ראייה דינאמית של המציאות, ראייה שאיננה מבחינה בין טבע לנס, כי אם מגדירה אותם בתוך מערכת דיאלקטית. מעשי נסים הם תופעה טבעית, ממש כשם שהטבע הוא תופעה נסית. ואם כן, המציאות היא תוצאה של ההתבוננות של האדם על הדברים, יותר מאשר ביטוי למצב אובייקטיבי. [2]רלה קושלבסקי, "Reading Midrash Today: A Study of 'Rabbi Hanina ben Dosa and His Stone' in Song of Songs Rabbah 1.4", in Torah of the Mothers [Jerusalem, 2000], p. 331.
המסקנה המעשית מן הסיפור של ר' חנינא בן דוסא והאבן המתעופפת יכולה להרחיק לכת אל מעבר להתבוננות במציאות במונחים נסיים. נראה שהתערבותו של ה' על ידי התגלותו ושליחיו באה כתוצאה ישירה מפעולותינו. אמונתו של ר' חנינא, אל מול פני החורבן, על אף עוניו וחוסר ההתאמה שלו, עם ביטחונו באחרים ובעתיד טוב יותר, תרמו – אולי – לאיכותו וקראו לאדון העולם לבוא לעזרתו ולעשות נס.