גבורה ואור הם שניים מן הנושאים העיקריים בחנוכה. ברור כי שני הגורמים הללו משחקים תפקיד חשוב בסיפורה של יהודית. העלילה הדרמטית נטווית סביב אומץ הלב חסר התקדים שהראתה כשנכנסה למחנה האויב וכרתה את ראשו של הולופרנס. בחשכת הלילה, הן באופן מילולי והן בהשאלה, מאיר יופייה של יהודית וזורח על כל מי שמתבונן בה בשעה שהיא מביאה את אור הגאולה לעם ישראל.

ואולם מעבר ליופייה ולאומץ לבה מדגיש הטקסט את מעלותיה הרבות. אנו לומדים על דבקותה: "ולא היה המוציא עליה דבר רע כי יראה את ה' מאוד". (יהודית ח ח, מהד' כהנא 1956).

יוזמותיה הדתיות הפרטיות ראויות במיוחד לציון. בתחילת הסיפור אנו לומדים כי יהודית אלמנה וכי אלמנותה הרסה אותה. לא זו בלבד שהיא עוטה בגדי אלמנות, היא לוקחת על עצמה יותר מזה: "ותצם כל ימי אלמנותה לבד מכל ערב שבת ושבת וערב ראש חודש וראש חודש ומועדים וימים טובים לבית ישראל".

לקראת סיום הסיפור גם שמחתה מקבלת ממדים מיוחדים. גם בצומת הזה נראה שיהודית נוטלת את תפקיד המנהיגה והיוזמת הדתית.

לאחר ניצחונה של יהודית והקרב שנבע ממנו אנו קוראים:

ותרץ כל אשת ישראל לראות אותה ויהללו אותה ותעשינה לה מחול ותקח ענפים בידיה ותתן לנשים אשר אתה. ותעשינה להן עטרות עלי זית היא והן ותצא במחול לפני כל העם בראש כל הנשים ואחריהן כל איש ישראל חגורי חרב ונזרים על ראשם ותהילות בפיהם. (יהודית טו יב-יג)

פרטי המערכה הדרמטית הזאת מתנצנצים. יהודית מחלקת כפות תמרים – לולבים לכל הנשים שבאו לחגוג איתה.

החשיבות של המחווה המסוימת הזאת יכולה להיות מובנת בתוך ההקשר ההיסטורי. אנו יכולים ללקט מידע מן הפסקאות בספר מקבים, כאשר לאחר טיהור הבתים מן העבודה הזרה מסופר לנו כי:

ויבוא אליה [שמעון] ... בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובזמירות, כי נשמד אויב גדול מישראל (מקבים א' יג נא)

כך אנו למדים גם במקבים ב' על החגיגה של אנשי יהודה המקבי.

ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר וב[כפות] תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. (מקבים ב' י ו-ז).

מה שיוצא מן הכלל בספר יהודית הוא שהנה 'אשת חיל' – יהודית עצמה – מופיעה במרכז הבמה כשהיא נושאת כפות תמרים. היא מעצבת את המערכה ונשות ישראל הולכות בעקבותיה במנהג המסוים הזה.

באותו פסוק אנו קוראים פרט יפהפה נוסף. יהודית עוטה עטרת ענפי זית וכל הנשים הולכות בעקבותיה אף במנהג הזה.

האסוציאציה הראשונה שלנו לעטרות זית היא יוון העתיקה. אנו רואים בעיני רוחנו את הקיסר והקיסרית בגלימותיהם ובעטרות זית. בהקשר שלנו התהפכו הקלפים ויהודית וכל הנשים היהודיות הן אלה העוטות את העטרות.

מקורות יהודיים קדומים מאירים את משמעות המנהג של עטרות הזיתים. למשל, נאמר לנו שכאשר הובאו הביכורים לירושלים "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרות זיתים על ראשו". הפירוט החגיגה נותן את התחושה של עיטור של גדולה ומלכות.

וכן מסביר יוספוס, שכאשר בא הורדוס לירושלים, יצאו הורקנוס והעם לקבל אותו "ויניחו עטרות על ראשו". בספר היובלים מתואר המנהג כדבר נפוץ יותר. מסופר לנו כי היה נהוג לשבת בסוכות עטויים זרי פרחים. המנהג התפשט בצפון אפריקה בכל כינוס חגיגי ובראש חודש. משפחות שלמות חבשו עטרות זיתים.

מעבר לתפאורה ההיסטורית אפשר להבין את המנהג הזה לעומקו מתוך התבוננות במשיחות מכחול נפלאות של המדרש, שבו העטרות מתערבבות בתפילה. אנא שיקלו את המדרש הבא:

"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהלים סה ג). מהו: "שומע תפילה", אמר ר' פנחס בשם ר' מאיר ור' ירמיה בשם ר' חיא בר אבא: בשעה שישראל מתפללין אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד, אלא כל כנסיה וכנסיה מתפללת בפני עצמה. הכנסת הזו תחילה ואחר כך הכנסת האחרת, ומאחר שכל הכנסיות גומרות כל התפילות, המלאך הממונה על התפילות נוטל כל התפילות שהתפללו בכל הכנסיות כולן, ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקדוש ברוך הוא ... שהקדוש ברוך הוא מתעטר בתפילתן של ישראל, שנאמר "ועטרת תפארת בראשך" (יחזקאל טז יב). [שמות רבה כא ד]

הקדוש ברוך הוא מתעטר בתפילותינו, שמביאים אליו המלאכים. השירים התשבחות וההודיות כולם הופכים לעטרות ונזרים. בפסקה שהבאנו מספר יהודית הנשים והגברים עם יהודית שמחו כולם לפני ה' כשהם עונדים עטרות – סמל לגאולה.

אפשר לשער את עוצמת התפילה המשותפת מתוך האזנה לתפילות שמתפללת יהודית הן בגיא צלמוות, לפני שהיא מנצחת, והן לאחר מכן. מראות וצלילים מתוך התפילות הללו שימשו בוודאי ככתרים שהביאו המלאכים והניחו על ראשו של מלך מלכי המלכים. עטרות הזית של יהודית שימשו כעדות מרטיטה לתפילות שהגיעו עד לכיסא הכבוד – ונענו.