התפילה שזורה בספר יהודית. תחינה, שבח וברכות משמשים כנקודת המשען התיאולוגית של הספר. התפילות בציבור של עם ישראל נשמעות בתחילת הסיפור. כאשר הידיעה על תוכניתו של הולופרנס מתחילה להתפשט, מסופר לנו כי פה אחד צעקו איש ישראל "הם ונשיהם וטפם ובהמתם וכל גר ושכיר ועבד" אל ה' בחוזקה, ויענו את נפשותם מאוד (יהודית ד ט).

כאשר עתירותיהם של האנשים אינן נענות, פונים מנהיגי בתול אל יהודית ומבקשים ממנה להתפלל. יהודית מתוארת כאישה יפת תואר, חכמה ויראת ה'. חוכמתה מתבררת מיד, כאשר היא מסבירה את הנחת היסוד שעליה נשענת כל תפילה. היא מדגישה כי אין זה מן הראוי שבני אדם יציבו תנאים לה'. היא מזמנת את כל העמים לקרוא לה' לעזור להם ואומרת: "והוא ישמע קולנו אם ירצה" (ח יז).

לאחר שהיא מבהירה את הנקודה הזאת, היא מסכימה להתפלל לגשם ולמען העיר הנתונה במצור. יהודית מודיעה לעם כי היא תלך בדרכה, ובתוך חמישה ימים היא מקווה להשיג את התוצאות הרצויות. "יפקוד ה' את ישראל על ידי". (ח לב-לג).

בתמונה הבאה יהודית חושפת את נשמתה. היא מבקשת מה' להושיע את העם ולאפשר לה לקדש את שמו הגדול, מתוך הבנת תפקידה כשליחה:

הך משפתי מרמתי עבד על אדון ואדון על משרתו, שבור גאונם ביד נקבה. כי לא ברבים ממשלתך ולא בגיבורים מלכותך, כי אתה אל ענוים, עוזר דלים, גואל חלשים, מגן אומללים, מושיע אובדים. אנא אלהי אבי ואלהי נחלת ישראל, אדון שמים וארץ, יוצר המים ומלך על כל היצורים, שמע תפילתי. ותן דברי ומרמתי לנגע ולפגע לאשר חשבו רעה על בריתך ובית מקדשך והר ציון ובית אחוזת בניך. ועשה נס אל כל עם ולשון לדעת כי אתה אלהי כל ממשלה ושלטון ואין מגן על עם ישראל אלא אתה.

(יהודית ט י-יד)

בתפילתה אין יהודית מדגישה את הכניעה הממשמשת ובאה ואת לכידתה של בתול. ירושלים ומקום שכינת ה' הם הנזכרים לפני ה'. היא מתפללת להצלחת משימתה, אך לא למען כבודה הגופני או הישרדותה, כי אם למען כבוד עמה ואלוהיה.

בתפילתה היא מדגישה פעמיים את העובדה שהיא אלמנה. נקודה זו בעלת משמעות שכן האלמנה בחברה המקראית היא דמות שיש להגן עליה. "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב..." (שמות כב כא-כג) יהודית, האלמנה, מקווה שהמעמד שלה יעורר את רחמי ה' על האומה כולה.

זאת ועוד, המעמד הרגיש של יהודית משמש ניגוד חריף לצבא האשורי המפחיד ולמפקדו. בניגוד לדעתו של הולופרנס, שהכוח מתבסס על עוצמה צבאית (ה ג; ט ז), אנשי ישראל מוצגים כמי שסומכים אל אלוהיהם שנותן לעייף כוח. היבט זה מזכיר את הנושא הדומה של סיפור חנוכה – ניצחון המכבים המעטים והחלשים על הצבא היווני הגדול והחזק.

בדיוק את הדברים הללו מביעה יהודית בתפילתה:

כי לא ברבים ממשלתך ולא בגיבורים מלכותך, כי אתה אל ענוים, עוזר דלים, גואל חלשים, מגל אומללים, מושיע אובדים".

(יהודית ט יא)

לאחר שהיא מתפללת, יהודית מתייפה ויוצאת לדרך אל מעבר לעמק למחנה אשור, תוך שהיא מתחזה לאישה עברייה הבורחת מן המצור ועורקת לצד האשורי. היא מבקשת להיפגש עם הולופרנס כדי לסייע לו במתקפה. כאשר היא שוהה עם הולופרנס, חשוב לה לציין שמדי לילה היא תצא אל הנחל כדי להתפלל (יא יז).

באחד הלילות, לאחר משתה שבו הולופרנס משתכר, יהודית נשארת איתו לבד באוהל. היא אומרת לאמתה לעמוד בחוץ "ולשמור צאתה כמו בכל יום, כי אמרה אצא לתפילתי" (יג ג).

יהודית קרבה אל מיטתו של הולופרנס ומתפללת בלבה לעזרת ה' שיצליח תוכניתה.

ה' אלוהי כל עוז, הביטה כעת על מעשי ידי להרים קרן ירושלים. כי עתה עת לתמוך בנחלתך ולעשות רצוני לשבור את האויבים אשר קמו עלינו.

(יג ד-ה)

יהודית מסירה את ראשו של הולופרנס בחרבו שלו. כאשר היא עומדת אצל מיטתו, חרבו בידה, וידה השמאלית אוחזת בשערו, היא קוראת:

חזקני אלוהי ישראל ביום הזה!

(יג ז)

בעת הזאת הרגלה של יהודית לצאת ולהתפלל בנחל הוא התירוץ המושלם לצאת בשלום מן המחנה:

ותצאנה שתיהן יחד כדרכן ותעבורנה את המחנה ותסובנה את הנחל ותעלינה ההר בית אלוה ותבאנה עד השער.

(יג י)

יתר התפילות בספר יהודית הן שירי תהילה והודיה. לאחר שהיא שבה בשלום לבתול, שרה יהודית שיר ניצחון ולוקחת על עצמה את התפקיד המסורתי של אישה לאחר הקרב, ובה בשעה היא מהללת את תפקידה החשוב במהלך המאורעות.

הבחירה שיהודית בוחרת בה, להתפלל לפני שהיא יוצאת למשימה, דומה לזו של גיבורה אחרת שעמדה בפני מצב דומה: אסתר המלכה. אסתר – גולה, יתומה, אישה שנאלצת להסתיר את מוצאה – עולה למלכות בעזרת ההשגחה ובאומץ ליבה, ומביאה לגאולה של עמה הנתון בסכנת השמדה. אסתר מתבקשת על ידי דודה מרדכי לגשת למלך אחשוורוש ולהציל את היהודים מפני גזרת המן הרשע, שאיים להכחיד את כל היהודים. סיפורה של אסתר מוכר היטב בזכות חג הפורים, שמציין את ניצחון היהודים על אויביהם. סיפור הגאולה של אסתר מתועד במגילת אסתר.

נקודות הדמיון בין ספר יהודית למגילת אסתר רבות – החל בעובדה שבשניהם גיבורה יהודייה משתמשת באומץ ליבה ובתושייתה כדי להציל את עמה מפני השמדה קרובה לבוא בידי שליט רב עוצמה. שתיהן מתוארות כנשים יפות, שמשתמשות בנשיותן כדי להציל את המצב. לאסתר וליהודית מעמד אישי מיוחד – אסתר היא יתומה, ויהודית אלמנה – ועל כן הן מוגנות בחברה היהודית, אך הן דמויות בשולי החברה, מפני שאין להן מעמד בתוך יחידה משפחתית. שתי הנשים משתמשות גם ביכולת הרטורית המצוינת שלהן, הבולטת בנאומים לאחשוורוש ולהולופרנס, בהתאמה.

אמנם לשתי הגיבורות דברים משותפים רבים, אך יש הבדלים מרובים ברקע ובמטרה של שני הספרים. אחד ההבדלים הבולטים ביותר הוא שבמגילת אסתר, שנכנסה לכתובים, לא נזכר כלל שם ה', אין ציוני דרך היסטוריים, לא נזכרת בחירת עם ישראל, ואין בו תפילות מיוחדות.

בספרות התלמודית קיים דיון בעצם העניין שבהכנסת אסתר לכתבי הקודש, בהתחשב בעובדה שיש גורמים רבים נגד הכללתה בכתובים. בסופו של דבר הספר הפך לחלק בלתי נפרד מכתבי הקודש. ייתכן שהסבר אחד להחלטה הזאת הוא הייחוד שבו מוצגים בו הנסים.

מגילת אסתר היא דרמה של צירופי מקרים. הבה נתבונן ברצף האירועים: העיתוי המתאים של פינוי משרת המלכה, עלייתה בת המזל של יהודייה לכס המלוכה, תגליתו של מרדכי בדבר הקשר שקשרו הסריסים, קבלת הפנים מבשרת הטובות של אסתר על ידי אחשוורוש, נדודי השינה של אחשוורוש, ביקורו של המן עם שחר, תחנוניו של המן אצל מיטתה של אסתר.

ואולם, כפי שידוע לכל קוראי הסיפורים האפיים, אין צירוף מקרים. כפי שהגדיר זאת ג'ון ד' לוינסון  "צירוף מקרים הוא נס שבו הא-ל מעדיף להישאר אלמוני". כשם שזהותה היהודית של אסתר הוסתרה, כך נעלמת גם זהותו של הכוח האמיתי הפועל מאחורי כס המלכות – ה', גואל ישראל. בסיפור הזה ה' פועל מאחורי הקלעים.

אמנם במגילת אסתר העברית לא נאמר במפורש שאסתר התפללה לה' לפני שהעזה לבוא לפני המלך מבלי להיקרא, אבל יש רמז לכך בדבריה למרדכי:

לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת...

(אסתר ד טז)

ייתכן מאוד שאסתר ביקשה מן הקהילה היהודית להתפלל בעדה, אם כי זה לא נאמר במפורש.

הדבר שבולט בהיעדרו מן המקור העברי, נוסף הן במקורות המדרשיים, הן בתוספות היווניות לאסתר.

מדרש תהלים מפרש את הפסוק "ותעמוד [אסתר] בחצר בית המלך הפנימית..." (אסתר ה א), כעמידה בתפילה:

באותה שעה אמרה אסתר [לקב"ה]: "אלי אלי למה עזבתני?": אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר.

(מדרש תהלים כב, כד)

במקום אחר חכמים מפתחים את הרעיון:

התפללה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: "ומה אמנו שרה על ידי שנשבית אל פרעה לילה אחת, לקה הוא וכל ביתו... אני שאני נתונה בתוך חיקו של אותו רשע כל השנים הללו, אין אתה עושה עמי נסים? אלי אלי למה עזבתני?

(מדרש תהלים, מזמור כב, טז)

נראה היה שהתפילה הנעדרת מן הטקסט חסרה עד כדי כך שבאלכסנדריה במאה השנייה החליט יהודי בשם ליזימאכוס להשלים את התוכן הדתי החסר. הוא חיבר ספר תוספות לאסתר, ששולב בסופו של דבר בתנ"ך היווני.

אחת התוספות הללו היא תפילת אסתר:

ותתפלל אל ה' אלהי ישראל ותאמר. אדני אתה לבדך מלכנו, הושיעני נא כי נשארתי לבדי באין מושיע מבלעדיך. כי [הנה] נגעה אלי הרעה. מיום הוולדי שמעתי משבטי במשפחת בית אבי כי אתה ה' בחרת את ישראל מכל העמים ואת אבותינו מכל אשר היו לפניהם לנחלת עולמים ותעש להם כאשר דברת. ועתה חטאנו לפניך ותתננו ביד אויבינו ... ואותנו הצילה בידך ואותי הושע נא כי נשארתי לבדי ואין לי מושיע מבלעדיך ה'. אתה יודע כל ותדע כי שנאתי כבוד מרעים ואתעב משכב ערל וכל נכר... אף לא אכלה אמתך משולחן המן, ואת משתה המלך לא כבדתי ויין נסכו לא שתיתי. אף לא שמחה אמתך למן היום אשר העבירוני הלום ועד עתה כי אם בך ה' אלהי אברהם. ה' האדר על הכל שמע קול אובדי תקוה והצילנו מכף שוקדי אוון והושיע לי מפחדי! .

(תוספות למגילת אסתר ד ג-ח, טו-טז, יח-כ)

תפילת אסתר, כתפילת יהודית, מתאימה לנסיבות שבהן היא מצויה. אמנם שתי הנשים מבצעות מעשים שנבדלים זה מזה בחומרתם (אסתר משתמשת בתרמית נשית מבלי "ללכלך את ידיה" ואילו יהודית פונה למעשה אלים), אך שתיהן פונות לתפילה כדי לבטא את דרשת לִבּן.

בשתי התפילות מצוי הכוח המיוחד לכל אחת והוא גם הדומה בשתיהן: אומץ ויכולת שכנוע אצל אסתר, ופקחות ערמומית אצל יהודית. שתי הנשים מתפללות למען גאולת האומה, מעל ומעבר לשאיפתן האישית "שיהיה טוב".

תפילת יהודית היא חלק בלתי נפרד מספרה, ואילו תפילת אסתר נוספה בספרים החיצוניים.

ואולם גם ללא התוספות החיצוניות הללו, הסיפור של אסתר הוא דרמה נועזת של אמונה עזה. כאשר מרדכי פונה לאסתר הוא מבהיר זאת מעל לכל ספק:

אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלחה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. .

(אסתר ד יג-יד)

אסתר משיבה מתוך התבטלות ואומרת: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי!"

אמנם במגילת אסתר אין התייחסות גלויה לאלוהי ישראל, אבל אין להמעיט בערכה הדתי. המגילה היא שיר הלל לכוח של העוז והאמונה. כדברי חוקר המקרא מיכאל ו' פוקס (Michael V. Fox):

הנכונות לעמוד מול ההיסטוריה מתוך פתיחות לאפשרות של השגחה אלוהית – גם בשעה שההיסטוריה מכריעה כנגד הסיכוי שהיא קיימת, כפי שהיה בימים האפלים שלאחר גזרת המן – זו היא עמדה של אמונה עמוקה ביותר.

אפשר שכך, ואולם מה שמכוסה במגילת אסתר גלוי ונראה בספר יהודית. למעשה, הציעו החוקרים שספר יהודית עצמו הוא מעין תגובה למה שחסר במגילת אסתר.

למרבה האירוניה, מגילת אסתר העברית נכנסה לכתבי הקודש, ואילו ספר יהודית (וכן התוספות היווניות לאסתר) נותר במסגרת הספרים החיצוניים. ואולם סיפורה של יהודית הוא עדות של עוצמה על יכולתה של התפילה לחולל שינוי, ויהודית עצמה היא גיבורה לתמיד.